לקראת יובל ה-75 שנה לאליפות ה-NCAA המודרנית בכדורסל המתחילה בשבוע הבא, ספורטס אילוסטרייטד בחר את "עשרת הגדולים" בהסטוריה של הטורניר הזה,שהם לא כל כך שונים מעשרת הגדולים אי-פעם. מלבד כריסטיאן לייטנר מדוק, לכל תשעת האחרים ישנו ויכוח עם הוכחות על מיקומם כגדולים אי-פעם. למעשה, רק מייקל חסר שם!!!!!

מה שלי אומר שאם אתה 'גדול' – שחקן 'סופר-סטארי' אמיתי – אתה לא חייב לחכות ל-NBA לגלותך. גרעיני הגדולה מתגלים מוקדם בקריירה. הבחירה נעשתה על ידי סת' דייויס וקולין בכט, המודים כבר בתחילה שהבחירה היתה "MONUMENTAL TASK". הנה הם העשרה בסדר יורד, לפי הבחירה של תרומתם לאוניברסיטה בה שיחקו, ואני אכניסם  שלושה כל יום עם הפסקות אוכל, שחייה, הרמת משקולות, ושנת צהריים (חובה!) היום מדורגי 10, 9, ו-8:

השלושה להיום:

10. ג'רי ווסט (ווסט וירג'יניה, 1957-60)

אולי ראיתם סרטים ב-8 ו-16 מ"מ על בן ווסט וירג'יניה זה, מעיירת כורי פחם קטנה, שלמעשה אף פעם לא זכה באליפות מכללות, ולא ניפגש 'ראש-בראש' עם השחקן שנחשב אז לטוב מכולם – 'ביג O'. אבל מה שג'רי עשה עבור ווסט וירג'ינה – דברים ש-'זק' כפי שהוא מכונה ע"י חבריו זכה עבורם בכינוי שדבק בו לאורך כל שנותיו בלייקרס – "MR CLUTCH" – כתובים בספרי האגדות של הכדורסל. הוא קלע 160 נקודות ב-5 משחקי אליפות 1959, עם ממוצע של 30.2 נגד דאבל וטריפל טים בכל משחק. הוא השחקן היחידי שזכה בתואר MVP של טורניר המכללות בלי שינצח בו כשבנוסף ל-30.2 נק' ממוצע הוא קטף 14.6 ריב' למשחק. הוא היה לא רק הג'נטלמן המושלם, אלא SINGLE HANDEDLY דאג שכל שחקן שחור המגיע  למורגנטאון,העיר האוניברסיטאית, יתקבל בכבוד וללא בעיות, "או שאני לא משחק". בדרום של אז זה לא היה דבר של מה בכך. ג'רי נחשב בעיני לגדול הפיור שוטרים מאד ומעולם יחד עם גייל גודריץ', ריק בארי, ורג'י מילר, והוא הטוב שבהם. המכניקה של זריקתו היתה מושלמת, והוא נחשב בעיני יחד עם לארי בירד כגדול השחקנים הלבנים מאז ומעולם. כששאלו פעם את פט ריילי, ששיחק הרבה נגד ווסט, להשוותו לקלעים שהיו לו כמאמן הלייקרס והניקס כביירון סקוט וג'ון סטארקס הוא ענה: "זה כמו להשוות את הבישול של אשתך היום לבישול של אמך אז!"

9. כריסטיאן לייטנר (דוק, 1988-92)

למרות קריירה טובה ב-NBA – לא מצוינת, אבל טובה, בה עשה את שלו והפך לפאור-פורוורד-סנטר לגיטימי – לייטנר, לדעתי, היה השחקן שיותר מכל האחרים השאיר את חותמו דווקא במכללות יותר מאשר במקצוענים. למעשה, קריירת המכללות שלו הייתה כה מעולה שהוא היה שחקן המכללות היחיד להיבחר  לדרים טים ב-1992, שם הוא וצ'ארלס בארקלי הפכו לצמד-חמד בלתי ניתן להפרדה. לייטנר אף פעם לא הגביל את עצמו לתפקיד מסוים.  משחקו הגדול ביותר בקריירה היה בחצי הגמר של הפיינל-פור נגד "הבלתי מנוצחת ובלתי ניתנת לפיצוח" – UNLV הנפלאה של אז עם לארי ג'ונסון והשאר. ללייטנר היה מין חיוך מתעלה, התנהגות של מרחף, מין ALOOF MANNER שכמו עם ג'יי ג'יי רדיק הביא שנאה כללית לדוק הלבנה עם כל שחקניה הלבנים (לא, לא שכחנו את בוב הארלי הקטן-הגדול!) המפצחים את השחורים (ואת הלבנים כאחד, כפי שעשה ל-'יונה' שלנו נדב הנפלד וליוקון עם הכנסת הסל אחרי מסירה לכל אורך המגרש עם שני טיקים לבאזר!). כריסטיאן היה מין BIG SHOT בקמפוס שתמיד קבר את ה-BIG SHOT. שנתיים אחרי שקבר את יוקון עם הבאזר בגמר המזרח במדולנד – הייתי שם ועד היום אני זוכר כיצד זרקתי  כוס בירה חצי מלאה (כוסית נייר!) מרוב  FRUSTRATION על הלייטנר הדפוק הזה. שנתיים אחרי, באותו מעמד של גמר המזרח של המכללות,  היה זה ה-FADEAWAY שלו עם הבאזר ממסירה של גראנט היל מתחת לסל של דוק שכריסטיאן תפש בטופ-אוף-דה-קי, הסתובב ועשה סוויש שניצח את קנטקי 102-104 במשחק שמטורפי ה-NCAA האמתיים טוענים עד היום שהיה המשחק הטוב בכל ההיסטוריה של המכללות. לייטנר היה מושלם באותו ערב: 10 מ-10. הוא היה הכוח הבלתי ניתן לעצירה בדוק, ומטורף ללא תקנה בקמפוס ובחדר ההלבשה, טיפוס שגרם למייק ששבסקי לומר עליו, "לייטנר…כן, יש בו מין תכונות של ASSHOLE אבל לא היה שחקן שאהבתי יותר, עם כל הצרות שעשה לי!". הוא שחקן המכללות היחיד שהופיע בארבעה 'פיינל פור' רצופים, ואחד היחידים עם שתי אליפויות רצופות, ומיד אח"כ טבעת זהב אולימפית. ה- 407 נקודות שקלע ב- NCAA TOURNAMENT הוא שיא שאני לא מאמין שיישבר, כמו ה-78.8% לטורניר שלם, כפי שעשה ב1989. כן, היה עוד דבר ששבסקי אמר עליו: "איך אני מסתדר עם לייטנר? אני יכול להסתדר גם עם השטן כל זמן שהוא מנצח, ולייטנר הוא אחד הוינרים הגדולים ביותר שיצא לי לאמן!".

8. מג'יק ג'ונסון (מישיגן סטייט, 1977-79)

המג'יק בילה שנתיים במישיגן סטייט. "שתי השנים הנפלאות בחיי. אין דבר שיכול להשתוות לניסיון של  שחקן במכללה, ועוד אלוף!", הוא אמר לא מזמן.  "הכל היה נפלא מלבד ההפסד הכואב ביותר עד היום מכל ההפסדים, כולל ההפסדים ללארי. אני מדבר על ההפסד לקנטקי בשנת הפרשמן שלי!". היה זה המשחק הקובע מי תגיע לפיינל פור. "הם הגיעו לפיינל פור על חשבונינו וניצחו את כל ה-DAMN THING. זה בקלות יכול היה להיות אנחנו!".  ההפסד 49-52 ב-1978 עדיין אוכל במג'יק עד היום הזה. הספרטנס של מישיגן סטייט חזרו לריקוד הגדול שנה אחרי, ב-1979, כשמשחק הגמר נגד לארי בירד ואינדיאנה סטייט היה המשחק המצופה ביותר בטיווי עד אז, ועד עצם היום הזה. כל כך הרבה נכתב על שני ה-9'6 – הלבן מפרנץ'-ליק אינדיאנה, והשחור מאיסט לנסינג מישיגן, שהפגישה ביניהם הייתה מפגש בין שני קרחונים. מלחמת עולם ממש. מישיגן סטייט ניצחה  64-75 כי הייתה לה קבוצה טובה יותר, והעזרה למג'יק הייתה  משמעותית ואיכותית הרבה יותר.

נידמה היה באותו יום שאני זוכרו כאילו היה אתמול שכל המדינה נעצרת לחזות בו. על לארי ידעה האומה כי כבר בגיל 15 תמונתו הופיעה בשער של ספורטס אילוסטרייטד כ-"הנער מפרנץ' ליק שישנה את עולם הכדורסל". מפליא כיצד המגזין הנפלא והאמין ביותר הזה מצליח לגלות כישרונות-על בגיל כה צעיר, וכמעט ללא כישלונות.  מאז תמונתו של אוסף הזבל הבלונדיני מעיירה פצפונת מאינדיאנה מילאה שערי מגזינים למיניהם. מג'יק? איש לא שמע את שמו לפני שרגלו דרכה בקמפוס של מישיגן סטייט. לפתע עולם הכדורסל מגלה שחקן שמעולם לא נראה כמוהו: ענק המסוגל לשחק פוינט גארד טוב יותר מכל אחד אחר ששיחק לפניו. שחקן עם גוף של פאור-פורוורד עם יכולות של בוב קוזי, ואחד שהחיוך לא מש מפניו: השחקן שמראה לכל חוזה בו שהמקום האהוב עליו בעולם הוא פארקט הכדורסל; שהוא חי כדי לשחק. שזה המקום שאלוהים יעד לו.  מולו לארי היותר רציני, יותר מתודי, אבל עם החיוך הנסתר וההומור היבש של קאונטרי-בוי.  שניהם הביאו רוח חדשה למשחק עוד לפני שזרקו סל אחד ב-NBA. לא הייתה כבר אז שאלה שלעינינו הרואות הופיעו שני שחקני העתיד, שיהיו אתנו בעולם ההופס למשך שנים רבות. לארי בירד היה היחיד  שלא התלהב מחיוכו של מג'יק – שהפך לחברו הטוב ביותר – כשהוא אומר: "כן, הוא מחייך חיוך מפה לפה. אבל הוא עושה זאת בזמן מיוחד: HE SMILES WHILE HE HUMILIATE YOU!"

7. ביל בראדלי (פרינסטון, 1962-1965)

בפיינל פור של 1965, ביל ("דולאר ביל") בראדלי כבר קלע את מספר הנקודות שהיה המספר על גופייתו (42) כשמאמנו ב-'קבוצת הגאונים' של פרינסטון 'בוטש' ואן ברדה קולף צראח "TIME OUT" במשחק על המקום השלישי נגד ויצ'יטה סטייט.

מה שקרה ב-4:25 הדקות הבאות – והאחרונות במשחק, ובקריירה של ביל בראדלי – היה אחד מ-'נאומי הפרידה' הגדולים בתולדות המכללות: ביל, 1.94 מ', קלע הוק ביד שמאל מהפינה השמאלית. מיד אח"כ הוא עשדה מין 'פליפ' מעל כתפו לסל נוסף. ואז DOUBLE-CLUTCH JUMPER מהפינה השמאלית. כמה שניות אח"כ עוד הוק, הפעם בימין, נגד 3 שומרים ומהפינה הימנית. בסוף ה-4:25 הדקות הללו הוא הוסיף 16 נקודות ללא החמצה, לסיים ערב של 22 מ-29 – וכמעט הכל ממרחק וחצי מרחק – ו-14 מ-15 מהקו, בהופעה משוטינג גארד/סמול פורוורד שלא נראתה כמוה עד אז, או מאז. ביל קלע 58 מה-118 שקלעו הגאונים נגד ה-82 שחטפו מויצ'יטה-סטייט.  הוא סיים את 9 משחקי טורניר 1965 עם 91.6% ממוצע מהקו (87 מ-95) שהוא עדיין הממוצע השני בטיבו במכללות, עם 35.4 נק' לטורניר, שהיה שיא מכללות בזמנו.

לביל בראדלי היו כתפיים צרות,  ישבן גדול יחסית, ומהירות המתאימה לבן מגזע לבן של נשיא בנק בעיירה בינונית במיזורי. מה שביל היה זה בסקטבול פלייר. שחקן עם כל האינסטינקטים וראייה פריפרלית מיוחדת במינה. הוא היה יעיל  בשמאל כמעט כמו בימין, וכפי שמאמנו בניקס רד הולמצן אמר עליו – הוא היה "השחקן הפיקח ביותר שאי פעם ראיתי, אימנתי, או שיחקתי, עם יכולת ריכוז שמאומה, אפילו משחק שביעי באליפות ה-NBA לא ייטה אותו ממנה". והיו לו דולארים באצבעות. פעם במשחק עם זימנטל האיטלקית (הוא שיחק איתה בעת שהיה סטודנט על מילגת 'רודס'  באוניברסיטת אוקספורד) הוא קלע 62 נק' ב-25 מ-26. בפרינסטון סטודנטים לא יכלו להאמין ששחקן כמוהו יכול להיות כזה פיקח, והיתה שמועה שהכניסו אותו עם SAT נמוך. ביל לא טרח להכחיש זאת, רק הוציא "A" אחרי "A" בפיזיקה, כימיה, ושאר קורסים שלא חייב היה לקחת, ובכל זאת לקח כדי "לבדוק בעצמי את היכולת הריאלית שלי".

ביל היה שחקן שהתאמן עם משקולות לרגליו,  ועם משקפי שמש שחורות שבמרכזן היה רק חור ראייה קטן כדי "ללמד את עיניו ושריריו לעשות אותו דבר כל הזמן". הוא הוביל בעצמו למעשה את הקבוצה החלשה אולי אי-פעם לפיינל פור. היה בו מין דחף בלתי מובן להצלחה בכדורסל. כפי שסנטור מדינת ניו ג'רסי כתב בעצמו בספרו "ערכי המשחק" היתה בו מין השתוקקות בלתי מובנת להצליח במשדחק הזה. הוא מתאר את ההשתוקקות הזאת כתאווה ממש, ותשוקה למצויינות. לאו דווקא לנצחון, אבל כיסופים לשלמות עד כמה שיכולתו האתלטית הממוצעת תאפשר לו. מה שהשיג השחקן הלבן הזה עם אתלטיות וגמישות פחות מהממוצעים אפילו בקרב שחקנים לבנים היה הישג שקשה לתארו: שלוש פעמים (אז פרשמנים לא שיחקו בוורסיטי) בחמישיית האול אמריקן הראשונה; 'שחקן השנה במכללות' ב-1965, קפטן הנבחרת האמריקאית שזכתה באולימפיאדה במדליית הזהב, וכמובן שתי טבעות אליפות ב-NBA כשהוא שחקן החמישייה של הניקס בשנותיה הגדולות ביותר. ביל בראדלי עדיין לא אמר את המילה האחרונה. התחילו שמועות שהוא יגיש את מועמדותו לריצה לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. התחרות הגדול הביותר? הילרי קלינטון. מה שבטוח הוא שאם ייבחר, ברק אובמה יהיה רק השחקן השני בטיבו בין נשיאי ארה"ב.

6. וילט צ'מברליין (קנזס 1956-58)

שנה שלמה לפני שוילט צ'מברליין החליט לבחור באוניברסיטת קנזס כמכללה בה ישחק – כשהוא עדיין סניור בתיכון בפילדלפיה – הסיקסרס בחרה בו בגלל "זכויות הטריטוריה" שהיו אז חלק מהדראפט. כבר אז ידעו שגדל מין פנומן שלא היה כמוהו לפני כן בעולם הכדורסל. כשוילט קלע במשחקו הראשון כשחקן ורסיטי בקנזס כסופומור 52 נקודות וקטף 31 ריבאונדים נגד אוניברסיטת נורת'ווסטרן בסתיו של 1956, השאלה היחידה היתה כמה אליפויות יביא הפנומן הזה, 2.16 מ' עם מוטת זרועות של 2.30 מ' יביא לג'ייהוקס מקנזס. מיד אחרי המשחק הראשון דבק בו הכינוי "הענקר הממית", כינוי שלא תמיד נאמר בחיוך ובאהדה, ופעמים רבות בסלידה ושנאה ממשית. כי וילט אף פעם לא היה "הענק החמוד" כפי שהיו ענקים אחרים כגון ביל וולטון או רלף סמפסון. הוא היה 'הענק הרע' מהרגע שרגלו נגכעה בפארקט. משחק המכללות לא ראה אפילו דבהר קרוב ל-"BIG DIPPER" הזה. ג'ורג' מייקן, הענק האחרון לפניו, היה ענק לבן שגובהו היה אולי 2.10 מ'. אבל הענק הזה מפילדלפיה, היה חזק, מהיר, גמיש, ואתלטי כמו הטובים שבהם, אם לא יותר. הוא ניצח אליפויות קפיצה לגובה, זראיקות דיסקוס, והדיפות כדור ברזל, ורץ 440 יארדס בנבחרת בית ספרו אלופת פנסילבניה ב-4X440 יארדס. כשהוא עזב את לורנס, ביתה של קנזס, לשחק בהארלם גלוב טרוטרס (לפני שיכול היה לשחק ב-NBA לפי החוקים של אז), נקבעו כבר שלושה חוקים בגללו: איסור על גול-טנדינג; דאנקינג מקו הפאול כפי שנהג לעשות,  והוצאת חוץ מתחת הסל כשהכדור עובר מאחורי הבק-בורד ואז השחקן (צ'מברליין) פשוט עולה לדאנק בכל הוצאת חוץ. "עולם הכדורסל לא ראה דבר כזה לפניו", אמר הסנטר של צפון קרולינה ג'ו קוויג ששיחק נגדו כשוילט ניפטר. "הוא היה COLOSSUS!" (מילה גדולה אפילו יותר מ-'ענק'. מין 'ענקי').

בשנת הסופומור שלו 1957, שנתו הראשונה בורסיטי, הוא קלע 29.6 נק' עם 18.9 ריב' למשחק. הוא הוביל את קרנזס למשחק הגמר ב-1957. במשחק הגמר קנזס פגשה את צפון קרולינה, קבוצה המלאה בשחקני ניו יורק ממגרשי המשחקים שמאמנה – ניו יורקר בעצמו ואחד מגדולי המאמנים פרנק מגווייר – אסף בזהירות גדולה מאד. היה זה משחק הגמר שעד היום נחשב לאחד המותחים אי פעם. לכדור הביניים מגווייר שלח את שחקנו הנמוך ביותר טומי קירנס (1.78 מ') לקפוץ נגד הענק, רק כדי להצהיר הצהרה ולהוסיף גחלים למדורה. בכדורסל של אז מותר היה להשהות כדור כי אחרת צ'מברליין וקנזס היו שוחטים את הטאר-הילס. אחרי שלוש הארכות היה זה אותו קירנס עם סל הנצחון, ועם שתי שניות לבאזר הסופי ונצחון צפון קרולינה 53-54, קירנס זרק את הכדור למרומי הראפטרס, ורק בזמן ירידת הכדור הבאזר לסיום נישמע. צ'מברליין שנישמר ע"י שלושה כל אימת שנגע בכדור קלע במשחק 23 נק' עם 14 ריבאונדים, וניבחר ל-MVP. ממוצעו לכל הטורניר היה 30.3 נק'.

"ההפסד הזה רדף אחרי כל ימי", הוא כותב בסיפרו "20,000 נשים". התווית של 'LOSER' נידבקה בי אז ולא השתחררתי ממנה עד סוף הקריירה שלי ב-NBA". כמובן שההפסדים לביל ראסל לא עזרו להסרת התווית. בעונת 1957-8 וילט קלע משך העונה 30.1 נק' עם 17.5 ריב' למשחק, אך קנזס סיימה שנייה את הליגה בה שיחקה ה-BIG 8, ולא עשתה את טורניר ה-NCAA. הוא החליט לעזוב את האוניברסיטה ולשחק בהארלם גלוב טרוטרס בזמן שהוא מחכה שנה שלמה  עד שיוכל לשחק ב-NBA בה שבר 48 שיאים, רובם עדיין קיימים עד עצם היום הזה.  ב-1998 גופייתו מס' 13 הועלתה למרומי האולם בלורנס. וילט אמר ל20,000 הצופים באולם ש-"עד היום אני מרגיש בתוך תוכי את הכאב על שאיכזבתי את האוניברסיטה ואת הכדורסל שלה בהפסד לצפון קרולינה". 20,000 נעמדו ונתנו לו 5 דקות של סטנדינג אוביישיון.

5. לארי בירד (אינדיאנה סטייט 1976-79)

אחד מסודות הכדורסל הכמוסים ביותר בעולם הכדורסל הוא מה בדיוק הלך שם באוניברסיטת אינדיאנה ב-1974, כשמיסטר אינדיאנה בסקטבול הופיע כפרשמן צעיר בן 18, ישר מפרנץ' ליק למבצר הכדורסל של 'ההוזיירס', ממלכתו של הרודן בובי נייט. לזכות שניהם חובה לציין שהשניים מעולם לא רמזו אפילו במילה אחת שהאשמה מוטלת על השני.  להיפך, בובי נייט רמז לאחרונה שהאשמה היא בו כי הוא היה 'הבוגר', ולארי 'הצעיר'.  בובי נייט היה מאמן דומיננטי ביותר, אבל מאמן שטובת השחקן תמיד עמדה בראש מעייניו. למיטב ידיעתו אייזיה ת'ומאס הוש השחקן היחידי שעד היום מסרב לדבר עם מאמנו לשעבר. לארי בירד ובובי נייט מעולם לא הפכו לחברים בלב ונפש, אך עם השנים התפתחו ביניהם יחסים נורמטיביים ואנושיים.

כך או כך, עוד לפני המשחק הראשון של העונה, לארי בירד ארז את תרמילו ואמר שלום לחברי קבוצתו ועזב. גם לארי אינו האדם הקל עלי אדמות: עקשן, קשה עורף, ובעל כבוד עצמי הנפגע די בקלות. בקיצור, פלח בכל נימי גופו ונפשו. הוא לא גרם למהומה, לא יצא בהצהרות לעתונים, פשוט קם ונעלם. מה עשה אחרי שעזב? גם על כך לארי לא מרבה לדבר. הוא עבד תקופה מסויימת בחברת בנייה 'הנקוק קונסטרקשיון', ונירשם ללימודים בנורת'ווד ג'וניור קולג' בווסט בדן ספרינגס, אינדיאנה, לא רחוק מביתו.

בירד לא פתח במבצע בחירות ולא רצה להפוך לדג היקר בעולם ל-200 מאמני מכללות שהיו נותנים את ביתם, מכוניתם, והבת האמצעית כדי לדוג אותו. הוא פשוט צילצל למאמן אינדיאנה סטייט  בוב קינג – קבוצה במרתף של המכללות בדיביזיה  הראשונה, מין קנט או בולינג גרין כזאת בקונפרנס 'מיזורי וואלי קונפרנס' שאינו אסל ואינו בסל, מכללה שהיא ממוצעת אקדמאית, וחלשה אתלטית שלמעשה איש מחוץ לאינדיאנה לא שמע עליה – ואמר לו שאם זה בסדר, הוא מעוניין לבוא ולהיבחן במבחני הכדורסל כי "אזדקק לעזרה כספית כדי לשלם את הלימודים והמחייה". אינדיאנה סטייט "CLAIN OF FAME" היחיד הוא שג'ון וודן הגדול אימן שם פעם. אבל זה היה הרבה שנים לפני UCLA, ולפני שאיש ידע בדיוק מי הוא ג'ון וודן.

המאמן קינג בלע את רוקו. ספורטס אילוסטרייטד גילה את לארי בירד כשהיה בן 15 או 16 וכבר אז הכריז עליו כעל הצעיר שישנה את הכדורסל. כשניבחר לתואר החשוב והיקרתי ביותר במדינת ההוזיירס, תואר חושב אפילו ממושל המדינה, והוא כמובן 'מיסטר בסקטבול', הוא הפך לדרלינג של המדינה. כשדברים לא הסתדרו עם בובי נייט המדינה ניכנסה לאבל כי כולם רצו אותו באוניברסיטת אינדיאנה, עם שחקנים ברמת דיביזיה ראשונה שיעזרו לו לקחת אליפות. אבל באינדיאנה סטייט?

בשנתו הראשונה שם הוא קלע 32.8 נק' ב-54.4%, אפילו שרובן היו מדאונטאון, ועדיין ללא קשת ה-3 נקודות! זה היה לפני שריסק  את עצמות כף ידו כששיחק באוף סיסון סופטבול בשנתו הרביעית בסלטיקס, אחרת כל טבלת ה-NBA היתה היום נראית אחרת לחלוטין.  בעונה הבאה הוא קלע 30.0 עם 15.5 ריב' למשחק. אבל עם שחקנים חלשים מאד סביבו הוא לא הצליח לרוממם עד לרמה שתעניין את בוחרי הקבוצות לטורניר המכללות. רק במדינת אינדיאנה ידעו מה שלארי בירד עושה. אבל באינדיאנה שמעו מה קורה, ושחקנים טובים שלא הצליחו להיבחר לאוניברסיטת אינדיאנה, בחרו באינדיאנה סטייט כבחירה 4 או 5. פעם לא החשיבו את 'הסקמורס' של אינדיאנה סטייט אפילו כאופציה. בעונת 1977-8 כל ארה"ב שמעה על אינדיאנה סטייט. לארי בירד – כמעט במו ידיו – הובילם לרקורד של 0-29. למרות שאת רוב העונה שיחק עם בוהן שבורה, הוא קלע 31.8 עם 10 ריב', כשהוא מוביל את קבוצתו האלמונית לנצחונות על ארקנסאו הגדולה בטורניר  המכללות (עם סידני מונקריף!) ועל דה-פאול המצויינת ב-'עילית 8' עם מרק אגווייר.

משחק הגמר נגד מג'יק ג'ונסון היה הדבר הגדול מאז ומעולם שקרה בכדורסל האמריקאי, מכללות או NBA. הרייטינג של המשחק – 28.8 – הוא עדיין שיא אמריקאי בציפיית משחק כדורסל.  נגד מישיגן סטייט של מג'יק, עם 3 אול-אמריקנס (לאינדיאנה היה אחד מלבד לארי), אינדיאנה סטייט נכנעה במשחק הגמר 64-75. מג'יק ידע מה שאמר כשאחרי המשחק הוא חייך לטיווי: "העסק נגד לארי בירד רק מתחיל". הוא ידע מה שאמר.

 4. אוסקאר (ביג O) רוברטסון (סינסינטי 1957-60)

יכול מאד להיות שאני הישראלי היחיד שזכה לראות את אוסקאר רוברטסון משחק. לפחות ב-52 שנות כתיבה מחדשות הספורט ודרך חדשות, ידיעות, מעריב, הארץ, וכאן באתר הזה (אני מקווה רק שיגיע היום ואכתוב גם ב-"הצופה", אם העתון לדוסים עדיין קיים), איש לא טען שהוא ראה את אחד משחקני הכדורסל הגדולים מכולם הזה. לי היה הכבוד לחזות בו פעמים רבות, בגלל שבשנים 1961 (חצי ממנה) עד 1965 התגוררתי ולמדתי באוהיו, לא רחוק מסינסינטי, בה למד (לפני הגיעי לשם!) , ואח"כ שיחק כמקצועני בסינסינטי רויאלס. הוא הוכתר כ-"ביג O" בגלל שמו הפרטי. אבל אילו נקרא "דניס", "מנחם", או "טדי" הכל היה מתאים: "ביג D" כי לא היה מגן טוב ממנו בין הגארדים, וזה נכון עד היום הזה; "ביג M" כי לא היה שחקן MULTIPLE ביכולתו – הבנאדם היה הכי טוב בהכל – כמוהו, כולל מייקל כי לאוסקאר היתה יד זהב מרחוק; ו-"ביג T" – כי הוא היחיד עד היום עם עונה ממוצעת של טריפל-דאבל, שיא שיישאר לעד, והוא לא מובן כלל היום.

כשחקן אוניברסיטת סינסינטי הוא זכה בתואר 'קלעי העונה" בכל שלוש עונות משחקו שם (שוב, בפעם המי יודע כמה, אז פרשמן לא שיחקו בוורסיטי, וכל מה שיכולת לעשות זה לשבור שיא תלת-שנתי מקסימום!); הוא זכה בתואר 'שחקן השנה' בכל שלושת עונותיו שם, סיים קריירה של שלוש שנים עם 28 שיאי מכללות, כולל 33.8 נק' ממוצע לקריירה. רק פיט מרביץ' שבר אותו כמה שנים אח"כ.

הוא היה הראשון מבין ה-TALL GUARDS. נמוך ממייקל ג'ורדן באינטש אחד (הוא היה 1.97 לעומת ה-2.00 מ' של מייקל) עם גוף שרירי מושלם, כשרק 3.8% שומן מתחבאים תחת עורו השחום. אבל הוא היה הרבה יותר "פוינט-גארד/שוטינג גארד" ממייקל, שהיה הרבה יותר "סמול פורוורד/שוטינג גארד". אני לא עומד להתחיל להשוות בין השניים – לדעתי מייקל הוא הנומרו-אונו בגלל ששת האליפויות – אבל אוסקאר היה הקרוב ביותר למייקל ב-ALL AROUND של משחקו מכל האחרים. הוא היה מהיר, גמיש, זריז, ובעל שליטה בכדור מספיקה בכדי לשלוט על כל הגארדים האחרים, וגבוה וחזק מספיק להחזיק את מקומו ב-LOW POST. כניסותיו לסל בשנות משחקו באוניברסיטת סינסינטי היו אקרובטיות ובלתי עצירות לחלוטין, והיה לו MID-RANGE JUMPER אמין לחלוטין. מה שאני זוכר הכי הרבה ממשחקו ב-NBA היה ה-"GRACE" במשחקו. הוא נראה לעתים כברישניקוב בנעלי כדורסל: הוא לא רץ; הוא ריחף. הכל אצלו נעשה במין קלות בלתי מובנת, כולל הדברים הקשים ביותר. הוא היה STRAIGHT "A" סטודנט, פיקח ומנהיג בכל מה שעשה, ויכולתו הסרברלית ולא רק הגופנית הפכו אותו אחרי שפרש מכדורסל לאחד האתלטים העשירים בתולדות הספורט בעולם כולו כשהוא הפך למיליארדר פי מאה, כ-"איש הברזל והפלדה" של ארה"ב (בשיאו פורבס מגזין העריכו בשנות ה-80 כאדם ה-308 בעושרו בעולם).

כששיחק בסינסינטי הוא היה כה עליון על שאר שחקני המכללות שמאמן NYU  לו רוסיני ענה כשנשאל כיצד לשחק ולשמור נגד אוסקאר: "פשוט מאד: שים ארבעה עליו, ושחקנך החמישי שומר על שאר ארבעת שחקני סינסינטי".

בסינסינטי משך 3 שנים הוא הוביל את ה-BEARCATS לרקורד של 9-79, פעמיים בפיינל פור, אבל לדובדבן  הגדול הוא אף פעם לא הגיע. אחת משאלות הטריווייה הגדולות הן "כמה פעמים זכתה סינסינטי באליפות ה-NCAA" והתשובה היא – כמובן – פעמיים! ולכן כולם מסיקים שאוסקאר זכה בהן. WRONG! סינסינטי זכתה בשתי אליפויות רצופות מיד אחרי שאוסקאר סיים את לימודיו והיה כבר שחקן ב-NBA.  לי זהו אחד הסודות הבלתי מובנים ביותר בספורט!

אבל אלה שעקבו אחרי משחקי סינסינטי יודעים את הסיבה: סינסינטי היתה אז עדיין אוניברסיטה גזענית בדרום אוהיו, על גבול קנטקי; אזור בשליטת הקו-קלאס-קלאן בימים ההם. אוסקאר היה השחור היחיד בה, בשעה שאוניברסיטאות אחרות כגון סן פרנציסקו, אוהיו סטייט, והאחרות החלו למלא את שורותיהן בשחורים. רוברטסון שבר את הקרח בסינסינטי, ורק כשהוא סיים לימודיו, האוניברסיטה מילאה את שורותיה בשחקנים שחורים, וניצחה את אליפות ה-NCAA הראשונה שלה, שהיה גם משחק גמר המכללות הראשון שחזיתי בו אישית, ובעתיד הקרוב אכתוב עליו!

אני לא ראיתיו כשחקן מכללות, רק כשחקן סינסינטי רויאלס, אבל הסיפורים וההילולים עליו הפכו לאגדות ממש. בספרו "'ביג O: חיי, זמני, משחקי", רוברטסון מספר על המכתב שקיבל מה-GRAND WIZARD של הקלו-קלאקס-קלאן שאמר, בפשטות, "לטובתך, אל תעז להגיע אי-פעם לדרום". כשסינסינטי הגיעה לרלי, לפיינל פור, בית המלון לא הירשה לאוסקאר לשהות במלון, אז כל הקבוצה עברה למוטל מחוץ לעיר.

מספיק לזכור שפרס "השחקן המצטיין" במכללות נושא את שמו כדי להבין איזה שחקן מכללות אדיר הוא היה, ללא טבעת!

 אוסקאר רוברטסון – שחקן שחור עם ארבעה לבנים, כפי שהיה אז בסינסינטי הגזענית

3.  ביל ראסל (סן פרנציסקו 1953-56)

לפני שביל ראסל נודע כספורטאי הקבוצתי הטוב בעולם בכל ספורט שהוא – כשזכה ב-11 אליפויות NBA עם הבוסטון סלטיקס ב-13 שנות נסיון – ביל ראסל הענק (הוא לא היה גבוה כפי שחושבים; הוא היה 2.08 מ' במקרה הטוב!) לא היה הרבה יותר מ-LATE BLOOMER בעולם הכדורסל התיכוני באזור מפרץ סן פרנציסקו. דיברו על הענק הלוחש המתפתח מעונה לעונה, אבל הרינונים היו שהוא אינטרוברטי מדי, שקט מדי, וביישן מדי מכדי להתפתח להיות משהו גדול באמת. ביל בן ה-79 היום, מספר שאז תכניתו היתה אחרי שיסיים לימודיו בתיכון מקליימונדס באוקלנד, לעבוד שנה ברציפי הנמל של סן פרנציסקו ולחסוך מספיק כסף לקולג'.

אבל אחד מאנשי הפקולטה של אוניברסיטת סן פרנציסקו – כומר חובב כדורסל באוניברסיטה ה-JESUITE הקתולית הזאת – ראה אותו במקרה במשחק כדורסל PICK-UP GAME אחר הצהריים אחד, ומיד צילצל למאמן הכדורסל של האוניברסיטה ללא אולם כדורסל משלה ואמר לו שהוא "חייב להביא  את הראסל הזה" לקבוצה.

כדורסל המכללות, כמובן, שונה לעולמי עולמים.

חבריו לקבוצה היו כמוהו: שחקנים שאיש לא התעניין בהם מאזור המפרץ, מין פרורים שנישארו אחרי ש-UCLA, ברקלי, סטנפורד, ואפילו מישיגן ואוהיו סטייט לקחו את הקרם מהטופ. אמנם בשנתו הראשונה הוא קלע 19.2 נק' עם 19.2 ריב' למשחק, אבל הסקדואל הקל יחסית של הקבוצה לא עשה רושם על אף חד.  אבל בעונת 1954-55 הקבוצה התחילה עם הפסד ל-UCLA שאחריו מאמן הקבוצה של 'הדונס' (כינויה של סן פרנציסקו) פיל וולפרט החליט לעשות שינוי בהרכב, ומסוף הספסל הוא העלה אחד בשם קייסי ג'ונס, ואיתו האל פרי, שחקן שאיש אפילו לא ידע את שמו, לחמישייה הפותחת.

מאותה דקה שהשינוי נעשה, הקבוצה ניצחה 60 נצחונות רצופים, כולל נצחונות באליפויות ה-NCAA של 1955 ו-1956. בשנתיים אלה כל כדורסל המכללות שונה בגלל המאמן פיל וולפרט, ביל ראסל, וקצת פחות ממנו קייסי ראסל ושאר שחקני הקבוצה: 

1. צבע השחקנים שונה מלבן לשחור.

2. המשחק הפך ממשחק התקפה למשחק הגנה.

3. המשחק הפך ממאוזן למאונך.

ביל ראסל אמר בשנת 2006 לספורטס אילוסטרייטד: זה התחיל כבר ב-'דונס', אפילו לפני הסלטיקס. שינינו את המשחק בו ההגנה מגיבה להתקפה למשחק שההתקפה חייבת להגיב לצורה שההגנה משחקת. זה היה השינוי הגדול ביותר שקרה לכדורסל העולמי והכל התחיל באוניברסיטת סן פרנציסקו!

בעונת 1955 ראסל שיחק 24 דקות למשחק ס"ה – הוא לא נידרש ליותר – ועדיין דפק דו"ח של 20.5 חיצים למשחק עם 20.1 ריב' – מספרים שבמכללות הגדולות ששלטו אז בכדורסל לא הבינו בדיוק. בהתקפה היה להם רק תרגיל אחד: "WEAVE TO THE WEAK SIDE" אבל זה הספיק, כי ההגנה היתה שם המשחק: פיל וולפרט – מאמן שלא מקבל מספיק קרדיט על האינובציה שלו – פיתח בסן-פרנציסקו הגנה לוחצת על כל המגרש שחנקה כל יריב. הוא קאא לה "BIG D", וכשהוא קרא "ביג די", במרכז המגרש נעמד סנטר לוחש, ענק עם אינסטינקטים שלא היו כאלה לפניו לאף שחקן, שמאלי עם מוטת זרוע ענקית שחסם חצי מגרש. כדורים שעפו לשחקנים הוטו על ידיו לכל עבר, כשהוא הפך גם לשחקן הראשון בהסטוריה שהפך את החסימה לתרגיל הראשון בהתקפה: לא סתם לחסום, אלא להשתמש בחסימה כמסירה הראשונה לפאסט-ברייק.

במשחק גמר המכללות הדונס קברו את האלופה הקודמת לה-סאל 63-77, ובעונה שאחריה – סן פרנציסקו עדיין ללא אולם משלה – החזיקה את יריבותיה על רקורד נמוך של 52 נק',  וניצחה בגמר את איובה 71-83 אחרי עונה מושלמת של 0-25. במשחק הגמר ראסל קבע שיא של 27 ריבאונדים שעדיין עומד יציב כסלע הגיברלטר, כשבחצי הגמר הוא קוטף 23. גם ה-50 לפיינל פור הוא שיא שעדיין קיים.  בגלל ביל ראסל המכללות החליטו להרחיב את רוחב ה-LANE ל-12 רגל, בגלל החסימות של ביל ראסל שחיסלו כמעט לחלוטין כל נסיון ל-POST-UP.

מיד בסיום לימודיו (ב.א בהצטיינות בסוציולוגיה), ביל ראסל הוביל אתארה"ב לנצחון מוחץ באולימיפאדת מלבורן ב-1956 כשהוא מחסל אתענקי ברית המועצות, ועל מה שעשה בסלטיקס אין צורך לספר כאן!

2. ביל וולטון (UCLA מ-1971-1974)

גם בלי להיות 2.12 מ',  השחקן המסתורי הזה נראה לכל הסובבים אותו  מוזר, בלתי מובן, תימהוני לעתים, מין חריג כזה עם שיער ארוך, עגילים, ולעתים 'פוני טייל' בקמפוס של UCLA, שהאדם שהבין אותו יותר מכולם היה דווקא מאמנו השמרני, אטורטודוקסי, נושא דגל הדביקות במטרה וההתנהגות ההולמת לשחקן כדורסל ב-UCLA, ג'ון וודן. אולי התמונות הבאות תצלנה להסביר לאלה שלא הכירו את ביל וולטון מי הוא הבנאדם הזה, שללא פציעות חמורות בכף רגלו היה הופך בוודאי לאחד מחמשת הסנטרים הטובים בהסטוריה של המשחק (כל התמונות לקוחות מארכיון ספורטס אילוסטרייטד, ולא ראיתם לפני כן)

ביל וולטון הוא אדם שלחם בפציעות בכל 60 שנותיו. הוא היה כה דומיננטי במשחקו כסנטר למרות פציעות כרוניות בעצמות הקטנות של כף רגלו שאנשים תמיד החשיבו אותו כ-2'7, בעוד שגובהו האמיתי הוא 11'6, אפילו עם בלוף קטנצ'יק של עמידה על אצבעות. מה הוא עשה עבור ה-'ברוינס' שלו UCLA? נסו בק-טו-בק עונות של 0-30, הווה אומר אליפות ב-1971-2, ואז שוב 0-30 עם אליפות ב-1972-3. הוא היה השני מכל שחקני המכללות (הראשון, כפי שהזכרתי, אוסקאר רוברטסון) לזכות בתואר 'שחקן המכללות' בכל שלוש שנותיו כשחקן וורסיטי (השלישי אחריהם  – והאחרון – הוא ראלף סמפסון מאונ. וירג'יניה).

עונתו הראשונה כוורסיטי הסתיימה עם 24 נק' ו-20 ריב' במשחק נצחון הגמר באליפות המכללות נגד פלורידה סטייט (76-81). שנה אחרי  ב-1972 ביל וולטון קבר 21 מ-22 זריקות בערב של 44 נקודות, ונצחון 66-87 במשחק הגמר על ממפיס סטייט, במשחק שלאלה הזוכרים אותו הוא היה בפאול-טראבל כל המחצית השנייה כשסחב 4 פאולים על גבו. בטיולו השלישי ל-'ריקוד הגדול' הוא קלע 29 עם 18 ריב' בהפסד במשחק הגמר הבלתי נשכח לצפון קרולינה סטייט של המאמן ג'ים וולואנו, כשבסיומו ג'ים רץ הלוך ושוב על הפארקט כתרנגולת שמלקו את ראשה כשהוא לא יודע את מי לחבק ראשון, אז הוא סתם רץ עם תנועת חיבוק – מבלי שהיה מחובק אחד לרפואה – אחת מתמונות הספורט הידועות ביותר. ביל וולטון בכה ללא יכולת לעצור בעצמו כשכאנליסט טלוויזיה הודיע שנים אח"כ על פטירתו של ג'יםמ וולואנו מסרטן במוחו. מי לא ישכח את משחק הגמר הזה נגד צפון קרולינה סטייט ש-UCLA הפסידה 80-77 בשתי הארכות!!!

ג'ון וודן תמיד טען שביל וולטון היה הסנטר ההגנתי הטוב ביותר ששיחק אי פעם במכללות, ושבגלל שהיה כה טוב, הסטטיסטיקה שלו ניפגעה. הוא אמר פעם ש-"ביל וולטון הוא INTIMIDATOR. הוא עושה כל כך הרבה דברים בהגנה שאין להם שם ושהם לא נימדדים בסטטיסטיקה. למעשה הם מורידים ממספר חסימותיו והריבאונדים שהוא לוקח, כי האינטימידטציה הזאת מזיזה אותו הרבה פעמים מהמקום בו היה לוקח ריבאונד, או חוסם, אך הדברים הקטנים שעשה היו חשובים לנו יותר מריבאונדים וחסימות".

לביל וולטון ג'ון וודן היה אבא.  וודן אמר לו שאין לו בעייה עם עגילים וחרוזים, אבל לא על ספסל UCLA, ולא במסעות חוץ: "בקמפוס אתה חופשי להתלבש כפי שנראה לך. אך כשאתה מייצג את UCLA עליך לקבל את החלטות המחלקה בקשר להופעה הולמת לשחקן UCLA!". לביל לא היתה בעייה עם זה. כשביל וולטון אמר לו שהוא עומד להשתתף במרד הסטודנטים בבוקר יום שלישי ה-12 לדצמבר, 1971, וודן הגיב: "אתה חופשי לעשות מה שנראה לך חשוב ונכון, אך היזהר לא להיפצע, וזכור שאסור לך לאחר לאימון שמתחיל ב-3:45!".

וולטון היה לא רק ALL AMERICAN בכדורסל אלא גם "ACADEMIC ALL AMERICAN", וזאת היתה גאוותו של וודן לא פחות מהאול אמריקן בכדורסל. ביל היה מעורב בכל רמ"ח עבריו ב-COUNTERCULTURE של אותם ימים בתחילת שנות ה-70, והוא אף פעם לא היסס לדבר אל אלפי סטודנטים נגד מלחמת וייטנאם, מחלוקות פוליטיות, וצדק חברתי. ג'ון וודן – מין אריסטוקרט שמרני מהמערב התיכון – אבל ליברלי ביותר בהבנת שחקניו הצעירים – לא רק שלא מנע ממנו זאת, אלא להיפך, עודד אותו להביע דעתו ולהילחם על ערכים שהוא מאמין בהם.

וולטון היה כמובן בחירת הדראפט הראשונה של פורטלנד טריילבלייזר, אבל כאן חיכתה לו קריירה עכורה מלאת פציעות וניתוחים. ביל גילה בראיון ל-30-30 שהוא עבר משך הקריירה שלו ואחריה 36 ניתוחים אורטופדיים. בכל זאת הוא הוביל את הבלייזרס לאליפות ב-1977 כשהוא הבננה הראשית, ואז שוב ב-1986 עם הסלטיקס, כשלארי בירד היה האחד שביקש מההנהלה שיביאו "את הג'ינג'י" כסנטר מחליף לרוברט פריש. רוצים לדעת על פגם בריאותי נוסף עליו התגבר ביל וולטון? הוא סבל מגימגום משך כל שנותיו בתיכון, ורוב שנותיו ב-UCLA. אפילו כששיחק בסלטיקס היו לו פעמים רבות במסיבות עתונאים כשהוא נאלץ לבלוע רוקו פעמיים-שלוש לפני שההברה הראשונה יצאה מפיו. אבל ביל לעולם לא נסוג מקושי: הוא הפך לאנליסט טלוויזיה ב-NBC וב-ESPN כשהוא משמש כאנליסט משחקי NBA ומשחקי PAC-12. ב-2010 הוא עבר את ניתוחו האחרון – כך הוא מקווה – ניתוח גב מסובך. "אתם לא ניפטרים ממני כל כך מהר", אמר כשהניתוח הוגדר כהצלחה.

1. לו אלסינדור (UCLA ב-1966-69)

מאמן UCLA ג'ון וודן לא ראה את לו אלסינדור משחק אף פעם בחייו. אבל כשהוא שמע שהתקבלה בקשה משחקן בגובה 2.17 מ' , בוגר 'פאור-ממוריאל היי סקול' בניו יורק שריסק את כל שיאי התיכוניים בעיר עם 2,067 נק', עם התמונה הזאת מצורפת לבקשתו, הוא החליט על דבר אחד: עליו להגן על הילד הצעיר בן ה-18  מציפיות  בלתי הגיוניות.

(זאת התמונה שלו אלסינדור שלח עם בקשת הכניסה, סתם לשכנע אם ישנן שאלות לגבי כדורסל התיכונים שלו).

לא שג'ון וודן לא שמע עליו, וכמובן שהוא היה בקשר עם מנמנו ועם הוריו של לו. אבל באופן פיזי, במבט עיניים, הוא מעולם לא ראה את לו אלסינדור עד שהגיע לקמפוס עם תרמיל בגדים ונעלי סניקרס.

כל עתוני ארה"ב – אפילו הרציניים שבהם כגון הלוס אנג'לס טיימס "הבטיחו" שלוש אליפויות רצופות ל-UCLA. ג'ון וודן ידע שהדבר החשוב ביותר לעשות הוא לגונן על הצעיר מפני שטיפת מדיה הגדולה ביותר שראה העולם לגבי צעיר בן 18. הדבר הראשון שוודן אמר לעתונאים שהגעתו של אלסינדור "לא מבטיחה שום דבר. תנו לצעיר להיכנס לכיתה; תנו לו להרגיש את אווירת המערב אחרי שנשם 'מנהטן' משך 18 שנים. תנו לצעיר להתאקלם. היו שחקנים גבוהים ממנו במכללות שלא הביאו אליפויות!".

כמובן שעתונאים ציניים הסבירו זאת כאילו ג'ון וודן מגן – דבר ראשון – על עצמו, רק למקרה ש-UCLA תיכשל. אבל האמת חייבת להיאמר: עוד לא נולדה קבוצת הכדורסל ששחקן אחד גרם לה לנצח (טוב, זה היה לפני השיקגו בולס!).

כשלו אלסינדור הגיע לאימון הראשון של קבוצת הפרשמן, עיניו של וודן נפקחו לרווחה: "תסתכל עליו" – הוא לחש לאזני ברני מסנדורף עוזרו הצעיר שעמד לידו. "ה-2.17 הזה הוא בעל נשמה ויכולת של גארד" . הוא היה התלמיד האידיאלי לשיטת ה-UP-TEMPO של ג'ון וודן, ובנוסף ליכולתו העילאית על הפארקט, הוא היה גם סטודנט אינטיליגנטי מאד, והראשון מבין כל השחקנים – הפרשמנים או הוורסיטי – שתמיד קלט  ב-ד-י-ו-ק  מה שוודן ניסה ללמד. "אלסינדור לא צריך היה לחכות לסיום משפטי כדי להבין במה מדובר", וודן אמר שנים אח"כ על שחקן הכדורסל הגדול ביותר שהוא אימן.

לו אלסינדור גם לא ניסחף למרידות בקמפוס של הימים ההם. מהרגע שהגיע ג'ון וודן קלט שהדבר החשוב ביותר לאלסינדור היא הבדידות. הוא היה אינטרוברטי ביסודו, מאד SELF CONSCIOUS על גובהו (בניגוד מחלט לביל וולטון שהיה גאה בגובהו וביכולתו להסתכל על כל מה שהולך מלמעלה למטה!), וביישן עד לגרעיני נפשו.

שבועיים אחרי שהגיע ג'ון וודן החליט על משחק אימון בין הוורסיטי והפרשמן. היה ברור שלו אלסינדור עוצר מעט בעצמו כדי לא לבייש את שחקני הוורסיטי של הקבוצה, ובכל זאת הוא קלע 31, קטף 21, וחסם שביעייה בנצחון הפרשמן 75-90.  ורק להזכירכם שהוורסיטי לא היתה מין אוסף גוויות בוגרות: זאת היתה קבוצה שיום לפני הוכרזה כ-"מספר 1 במכללות", קבוצה ש-10 משחקניה ניצחו 2 אליפויות רצופות אחרונות של ה-NCAA.

במשחקו הראשון כשחקן וורסיטי שנה אחרי, לו אלסינדור קלע 56 נגד USC. משך שלוש השנים הבאות לו אלסינדור יפסיד רק שני משחקים: אחד באסטרודום ביוסטון ב-20 לינואר, 1968, במשחק שהוגדר "משחק העשור" (נגד אלווין הייס), והשני במשחקו האחרון בעונה הרגילה ב-8 למרץ, 1969 נגד USC, שלושה שבועות לפני שזכה שוב באליפות המכללות. מלבד שני ההפסדים הללו, לו אלסינדור הציג לעולם את הקריירה הגדולה ביותר של שחקן מכללות, קריירה שלעולם לא יבוא שחקן אחר וייקח אותה ממנו.  הוא זכה בשלוש אליפויות כשהוא שולט במשחק ללא מיצרין, שתיים מהן אחרי שה-NCAA הוציאה את הדאנק מחוץ לחוק בגללו, ובגללו בלבד.  כל נצחונותיו ב-12 משחקי טורניר באו בדאבל-דיג'יטס, ואחד מהם היתה קריעה על 32 נק' של יוסטון בגמר טורניר 1968, ב-"רבנג' הגדול" כפי שנודע המשחק עד היום. הוא היחיד עד היום שניבחר ל-MVP של טורניר הגמר שלוש פעמים רצופות. משחקו האחרון כשחקן מכללה היה הגמר נגד פורדו בו ניצחה UCLA בתוצאה  72-92, ואלסינדור קלע בו 37 נק' עם 20 ריבאונדים. פורדו, אגב, היתה האוניברסיטה בה שיחק ג'ון וודן כאנדרגרדואט ושם קיבל את ה-ב.א שלו.

לו אלסינדור החליף את דתו בסתר בשנת הג'וניור שלו, ואת שמו לקרים עבדול ג'אבר. אבל הוא החליט לשמור את הדבר בסוד – לדעתי בגלל שחשש שאולי מאמנו שהוא כה אהב ייפגע מזה – עד שיסיים את לימודיו ב-UCLA. שנים אח"כ ג'ון וודן גילה שהוא ידע על השינוי בדת ובשם, אבל העדיף לחכות עד שקארים יהיה האדם שיודיע על כך רשמית, בזמן שלו, וכשיהיה לו נוח עם זה. הזמן שהיה נוח לקארים להודיע על כך רשמית היה ב-1971, כמה ימים אחרי שזכה באליפות ה-NBA הראשונה (מה-6 שזכה בהן).

כמובן שקרים יסיים את שנות משחקו ב-NBA כגדול קלעיה בכל הזמנים עם 38,387 נקודות.

המורה והתלמיד